שיעור זה ניתן על-ידי דורית לובן ב- 31.03.2011, תל אביב | קובץ להורדה

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

דורית לובן: הבהגווד גיטה זו ספרות יחסית קטנה, רק 700 פסוקים, לקוחה מספר ענק שנקרא המהַמָאבְּהַרַתַה, שידוע כהיסטוריה הגדולה של העולם בסנסקריט. ספרות מאד עתיקה, בת אלפי שנים. למעשה הבהגווד גיטה זהו ספר עבודה למי שרוצה לפשוט את האגו, לפשוט את הכיסויים החומריים ולהגיע למישור העצמי הרוחני, לטבע הנשמה, להגיע אל עצמו.

אחת מהנחות היסוד של הגיטה היא שבתודעה רגילה, חומרית, אנחנו חושבים שאנחנו הגוף הזה. בתודעה חומרית אנחנו מתייחסים לשתי רמות קיום: הגוף הפיזי והגוף הסמוי. הגוף הסמוי מורכב משלושה היבטים, אשר בדרך כלל אנו משייכים אותם אל העצמי בתרבות רגילה. האינטליגנציה, תפיסת הזהות שלנו, והנפש במיוחד, בדרך כלל נחשבים לרוחני, והגוף [נחשב] לגשמי, ללא רוחני. אך למעשה הידע של היוגה, או תרבות היוגה, מדבר על שלוש רמות של עצמי, או שלוש רמות קיום בתוך ההוויה הזו: ישנו הגוף, ישנו הגוף הסמוי – נפש, אינטליגנציה וזהות, וישנו "אני".

ה"אני" זו הנחת יסוד נוספת של הגיטה. ישנו "אני" השונה באופן מהותי, בסיסי, בכל דרך, מטבע העצמי העכשווי החומרי. במילים אחרות אני שונה בכל דרך מהחומר שעוטף אותי. החומר שעוטף אותי הינו מטבע מתכלה, משתנה. הגוף [נמצא] בשינוי מתמיד ולבסוף מגיע לכיליון. גם הנפש נמצאת בשינוי מתמיד – התשוקות, הרצונות, האמונות -בשינוי מתמיד, גם האינטליגנציה, וכמובן שתפיסת הזהות [הינם] בשינוי מתמיד. כל המרכיבים הללו [נמצאים] בשינוי מתמיד, ולפי ההבנה הזו הם מהווים את טבע האַסַת, הטבע החולף והחיצוני: הטבע החומרי.

"אני" לעומת זאת, הנשמה, המימד השלישי, אני מטבע שונה. אני לא מטבע מתכלה, אפילו לא מטבע משתנה, אני מטבע נצחי – סַת, [טבע של] מודעות – צ'ית, ואושר – אַנַנְדַה, אלו המונחים בסנסקריט. אלו הנחות היסוד של הבהגווד גיטה. ישנו הבדל מהותי בין "אני", המודעת, המחפשת אושר, הכמהה לאושר, בעלת תחושת הקיום, לבין החומר שעוטף אותי. החומר שעוטף אותי הוא מאד דומה לחומר המת. מאד קל להבין שלחומר מת אין תחושת קיום, זהות או מודעות. לאור זאת אין לו גם כמיהה לאושר. על פי הנחות היסוד של הבהגווד גיטה, החומר הזה שעוטף אותי הוא מאותו טבע מתכלה, משולל תודעה ומשולל כמיהה לאושר. למה אני בכל זאת כמהה לאושר? למה המערכת השלמה הזו שאני קוראת לה היום "אני", כן כמהה לאושר ?

ההבדל בין תרבות חומרית לרוחנית

כי הטבע שלי, הנשמה, הוא אושר, אהבה, אַנַנְדַה. הטבע שלי הוא מודעות. לכן גוף חי הוא מודע, וברגע שחיים עוזבים את הגוף הוא הופך להיות גוף חסר תודעה, מת. גוף מת מתנהג כמו כל חומר אחר. חוק שימור אנרגיה וכדומה. "אני" לא מטבע של חומר, והנחת היסוד הזו היא בסיס לתרבות שלמה של ערכים, של חיפוש אחר אושר מטבע שונה. "אני [זה] החומר הזה", אפילו הנפש, האינטליגנציה, הזהות או הגוף הסמוי. זה מה שאנחנו יודעים על עצמינו בדרך כלל בתרבות…

תלמיד ג': מערבית.

דורית לובן: לאו דווקא מערבית. חומרית. לצורך העניין נגיד מערבית אבל באופן כללי חומרית. בתרבות חומרית אנו מבינים את שני מימדי החומר [הגוף החומרי והגוף הסמוי] ולאור זאת אנו מחפשים אושר בשני המימדים הללו. אושר לחושים, אושר לנפש, אושר לאינטליגנציה ואושר לזהות. אושר לזהות משמע תחושת ערך, אגו, הערכה. המילה "אגו" בתרבות היוגה מתוארת בצורה מאד מדויקת כזהות, תפיסת העצמי. במישור הזה אושר משמע הערכה, "איך מעריכים אותי, איך חושבים עליי". כל העולם נע על זה, ערך זו נקודה מאד מרכזית.

אנו מכירים את ארבעת סוגי האושר האלה, ובתוכם כל סוגי האושר החומריים מסתדרים, אבל עצם הכמיהה שלנו לאושר היא לא מטבע חומרי, היא מטבע רוחני. עצם הכמיהה לאושר, עצם הכמיהה למודעות, עצם תחושת הקיום והרצון לשמר את עצמי, הם לא מטבע חומרי אלא מטבע של חיים וזה המאפיין שלי.

להזין את העצמי

על פי הבהגווד גיטה, אם רק אדע יותר לעומק מי אני, רק אז אוכל להיות באמת מאושרת.  טענת היסוד של התורות המזרחיות, בודהיזם, יוגה, היא שאין אושר בעולם הזה. העולם הזה הוא לא עולם של אושר. לא שאין בו דברים משמחים, אבל החוויה היא כפי שנאמר באחד הפסוקים של הגיטה: "מהכוכב הגבוה ביותר, מהמציאות הגבוהה ביותר ועד המציאות הנמוכה ביותר הכל זה רק סבל…" [בהגווד גיטה 8.16]. למה הכל זה רק סבל? כי הכל זה רק לידה ומוות חוזרים ונשנים, ובין הלידה והמוות, אנו מנסים להשיג אושר בתוך מימד שלא מזין את העצמי הנצחי. כאשר אנו מזינים רק את שני ההיבטים האחרים של ה"אני", הגוף והגוף הסמוי, אנחנו לא מזינים את העצמי הרוחני, אנחנו לא מזינים אותי. כאשר אני לא מוזנת, ללא הבדל מה אני אעשה בעולם הזה, אני לא ארגיש, לא אחווה את אותו הסיפוק שאני, הנשמה, כמהה לו. זאת הטענה. תרבות היוגה הינה תרבות שלמה של עבודה ותרגול לעורר את העצמי. איך להזין את העצמי, ולחוות את אותה חווית אושר או סיפוק שאנו כמהים לה ולא מצליחים להשיג במציאות הרגילה.

קארמה יוגה

מהבחינה הזו, הבהגווד גיטה זהו ספר עבודה לאנשים שהתעוררו להבנה שהעולם הזה לא באמת מספק את מה שאנחנו כמהים לו, או לא מספק באופן מלא. אחד הדברים המיוחדים לבהגווד גיטה [הוא] שזה לא ספר של פרישות. אפשר לחשוב שלאור הנחות היסוד שהזכרתי, השלב הבא יהיה לפרוש ליער, למנזר, למדבר, לכל מיני מקומות, ולתרגל חיים פנימיים שמטרתם לספק את העצמי.

אך הבהגווד גיטה נותנת דרך תרגול מאד מיוחדת הנקראת "קארמה-יוגה". [אלו הן] שתי מילים שבמהותן סותרות אחת את השנייה. קארמה משמע פעילות בעולם הזה, שכובלת אותנו לתשוקות, שמובילות למעשים שמובילים לתשוקות. קארמה זו שרשרת אין סופית של מעשים ותגובות למעשים. יוגה משמע תהליך של השתחררות מקארמה. השתחררות מכבלים לאמונות חומריות, למעשים חומריים, התנתקות מעולם הקארמה.

הבהגווד גיטה נותנת את השילוב הזה, קארמה-יוגה. זה צירוף מאד מיוחד ולא פשוט להבנה, שבא ללמד אותנו איך לפעול בעולם ללא אגו. איך לפעול בעולם מתוך העצמי הרוחני, ולא מתוך הזהות חיצונית המשתנה, הזהות כוזבת, האגו חומרי. זאת האומנות הגדולה.

לכן ספר זה מדובר לפני תחילתו של קרב. ארג'ונה הקשת העילאי, כפי שהוא מתואר בבהגווד גיטה, עומד להילחם בקרובים ובידידים ורוצה לפרוש מהמלחמה. החובה שלו, היא להילחם. כל הספר מלמד אותו איך לפעול, איך להילחם בלי אגו. איך להיות עושה בעולם הזה, שעושה את חובותיו. כל אחד מאיתנו יש לו את העשייה ואת החובות בשדה הקרב, שדה הפעולה שלו, ובתוך זה הבהגווד גיטה מלמדת איך לפעול בעולם מבלי להיות העושה. זאת אומנות גדולה שדורשת את כל השלבים השונים שתרבות היוגה חושפת, שלב אחרי שלב, איך בהדרגה להתנקות יותר ויותר מהאגו ומהעשייה האגואית, מעשייה קרמתית.

זהות זה סוג של דבק

עשייה אגואית משמע עשייה שנובעת מתוך אגו. המילה אגו מאד מעניינת בסנסקריט. פירוש המילה אגו הוא אַהַנְקַרַה.  זו המילה לאותה אנרגיית זהות שמדביקה היום אותי, הנשמה הנצחית, למערכת הפסיכו-פיזית הזו, לגוף, לנפש, ואני היום חושבת – "זה אני". יש איזשהו דבק. זהות זה סוג של דבק. היום אני מזדהה וחושבת: "זה אני ומי שדומה לי הוא שלי" ואז אני מאד מזדהה עם בני עמי, בני משפחתי, בני מיני, זהות היא דבק.

כשחזרתי לפני שנתיים מהודו, היינו בשדה התעופה והתקבצו ישראלים. זה היה אחרי שהיה פיגוע במומבי, הרבה אנשים נהרגו, 180 איש והיו גם ישראלים. אנחנו היינו במקום דיי נידח ולא ידענו על הפיגוע הזה. שאלנו את האנשים מה קרה, ואמרו שהיה פיגוע. שאלתי כמה אנשים נהרגו ואז מישהי אמרה: "רק שלושה נהרגו". כולם אמרו לה: "מה פתאום, מה פתאום! 180", והיא אמרה: "לא, רק שלושה, רק שלושה יהודים", אז שאלו אותה: "ומה עם ההודים?"… לא משנה מה התודעה שלה, הנקודה שלכולנו יש את זה. צונאמי ביפן, עשרות אלפי הרוגים, ישראלי אחד נעדר, כולם נחרדים. נכון? הזדהות זה משהו שאנחנו לא יכולים לראות איפה הוא קיים, אבל הוא באנרגיית דבק, שמדביקה, "אני שייכת לזה, אני זה, זה התרחבות שלי". כולנו מרגישים ככה, כולנו חושבים ככה. אגו. והאגו זה דבק.

[משמעות] המילה אגו בסנסקריט מאד מעניינת, בשפתנו אגו משמע אני, פשוט אני, אבל המילה בסנסקריט לאגו היא אַהַנְקַרַה. זו מילה שמורכבת משתי מילים: "אני" – אַהַ, קַרַה זה מאותו שורש של קארמה, "אני העושה, עושה האני". למעשה במילה הזו אנו מבינים את מהות הזהות, איך אנחנו מזהים את עצמנו. כל עשייה שאנו עושים ישר מזהה אותנו:

"אני עושה את זה"

"אני זו שעושה את זה, אני נפלאה"

"אני גרועה כי אני עושה את זה"

"הצלחתי, הצלחה היא אני"

"נכשלתי, אני העושה"

עשייה גם מגדירה אותי – "אני העושה", ואני מגדירה את העשייה – בגלל הזדהות אני יוצאת ועושה דברים. וזה מעגל אינסופי של קארמה. קארמה היא עשייה שגוררת עוד עשייה, ואגו וקארמה כרוכים אחד בשני. קארמה מבוססת על אגו, לא על עשייה בפני עצמה אלא על עשייה במוּד של אגו: "אני העושה, עושה האני".

קארמה-יוגה פירושה לפעול בעולם מתוך תהליך של מיסוס האַהַנְקַרַה, מיסוס הזהות החומרית, והתחברות לזהות המקורית. כל הגיטה מדברת על התהליך הזה, מהשלבים הראשונים ביותר ועד לשלבים המתקדמים ביותר. הפסוק הראשון שמדבר על התהליך הזה הוא 2.38. הפסוק מדבר על לחימה, כל אחד מאיתנו צריך לתרגם את המילה "הילחם" ל"עשה", כל אחד והעשייה שלו:

"הילחם לשם הלחימה עצמה, מבלי להתחשב בשמחה או בצער, בזכייה או באובדן, בניצחון או תבוסה – שהרי אז יהיו מעשיך פטורים תמיד מחטא" [בהגווד גיטה 2.38]

שלוש רמות של מוטיבציה

המילה חטא, משמע קארמה. "אז יהיו מעשיך פטורים תמיד מקארמה, משעבוד". "עשה לשם העשייה עצמה", זה יכול להישמע ריק. איך אפשר לעשות בשם העשייה לשמה? כל מה שאנו עושים יש לו מוטיבציה, סיבה. אין משהו שאנחנו עושים בעולם הזה ללא מוטיבציה, והבהגווד גיטה מסבירה על שלוש רמות בסיסיות של מוטיבציה:

רמה ראשונה זו רמת האגו. ברמת האגו יש אנשים שונים וטבעי האגו הם שונים. [נלמד בהמשך] איזה סוגי אגו יש, ואז נלמד להכיר את הכבלים והמסכים שלנו, כי האגו [מתבטא] בצבעים שונים. ללא הבדל מהם צבעי האגו, יותר אטומים, יותר צלולים, מאפשרים לטבע הרוחני להתבטא או פחות להתבטא, כל צבעי האגו מהווים סוג של מוטיבציה אגוצנטרית של "אני במרכז". זו המוטיבציה הבסיסית ביותר של העולם הזה.

גם האנשים הטובים וגם הרעים פועלים למען ערך, למען זהות, למען אגו, בין אם זה אגו מעודן, אגו מקושט או אגו גס. נוכל להרחיב על זה אחר כך. המוטיבציה של כל אחד בעולם החומרי היא באיזשהו מישור אגוצנטרית. אפילו איך שאנחנו תופסים את העולם. אנחנו רואים את העולם מתוכנו, אנחנו כמעט מוגבלים לגמרי [לאפשרות] לראות אחרת, אנחנו כל כך תופסים את המציאות מתוך עצמנו. אנחנו אגוצנטריים. יש דרגות שונות של אגו ולכן אנחנו אגוצנטריים ברמות שונות, ולכן המוטיבציה האגואית היא השלב הראשון של מוטיבציה. כשאדם פועל במישור האגו המוטיבציה שלו היא להצליח, לנצח, לזכות, כדי להשיג את דברים שונים בהתאם לסוג האגו. יש אנשים שיש להם אגו יותר תחרותי אז הם רוצים להיות מספר 1. יש אנשים שיש להם אגו יותר פנימי, יותר בטוב, אז הם ירצו לעשות דברים שיותר מספקים את העצמי, שזה יותר קרוב לטבע הרוחני. יש אנשים מאד נבערים ואטומים,  שלא יראו אף אחד מלפניהם, אף אחד, חוץ מעצמם והצרכים המידיים שלהם. אנשים שונים הם באגו שונה אבל המוטיבציה היא אגואית, זה השלב הראשון. הספרות הוֵודית מכניסה אפילו תפיסה דתית, שבדרך כלל משייכים אותה לרוחניות. אפילו תפיסות דתיות שבהן ישנו אני וישנו אלוהים שצריך לספק את צרכיי דרך מערכת חוקים ומצוות, הן עדיין ברמת המוטיבציה האגואית כי אני במרכז ואלוהים בשבילי. אפילו זה, על פי התפיסה הזו, ברמת האגו, מוטיבציה אגואית.

השלב הבא של מוטיבציה, זה השלב שפה מדובר עליו [בהגווד גיטה 2.38] בו קרישנה מזמין בשלב הזה את ארג'ונה לפעולה. זה שלב שבו מתעוררת הבנה ראשונית ש"אני לא הגוף הזה". ישנו "אני" וישנו הגוף. לי, לנשמה, יש לי צורך עמוק ואמיתי להתחבר למציאות הרוחנית, להתעורר לטבע האהבה הרוחני. בשלב זה האגו הופך להיות המכשול הגדול. רבים מאיתנו שחשבו על החיים הרוחניים שמו לב שישנו מכשול גדול מאד במישור האגו. בשלב זה אנו רוצים ללמוד לפעול ללא אגו. המוטיבציה לפעולה הופכת להיות השתחררות מאגו. זה השלב עליו קרישנה מדבר אל ארג'ונה בפסוק זה, ובפסוקים הבאים.

השלב השלישי של מוטיבציה [הוא השלב של] אלו שהגיעו להגשמה רוחנית והתעוררו לטבע האהבה, לטבע הנתינה של העצמי. אז המוטיבציה שלהם היא פשוט נתינה. אין כבר מאבק, אין צורך להשיג שום דבר בעולם הזה או בעשייה שלהם. הם פשוט פועלים מתוך טבע האהבה הנצחי. זה סוג של מוטיבציה, אהבה.

תהליך היווצרותן של התניות

ישנן שלוש רמות [של מוטיבציה]: אגו, שחרור מאגו ושלמות, אהבה. הפסוק הזה מדבר על השלב האמצעי, איך לפעול בעולם מתוך ניסיון להשתחרר מאגו. קרישנה אומר לארג'ונה: "תפעל מבלי להתחשב בתוצאות". "הילחם מבלי להתחשב בשמחה, צער, זכייה, אובדן, ניצחון, תבוסה", אלה הן התוצאות. אנחנו באופן טבעי פועלים בכדי להשיג משהו בעולם הזה. אבל מה התוצאות בדרך כלל עושות? התוצאות בונות את האגו,  [ומחזירות אותנו] אל הטבע האגוצנטרי שלנו. הצלחה בונה את האגו, כישלון בונה בצורה שלילית את האגו. תבוסה, אובדן. כל מה שאנחנו עושים בעולם הזה הוא בשביל תוצאות, ותוצאות בונות אותי. קרישנה מציע כאן לארג'ונה להילחם מבלי להתחשב בתוצאות.

איך אפשר להילחם, או לעשות משהו בעולם הזה, מבלי להתחשב בתוצאות? איך נפעל? אם נאמר: "לא מעניין אותי הצלחה או כישלון לכן אני מתאמץ מינימום", זה לא נשמע הגיוני. לא לעשות כלום ואז אין בכלל תוצאות, זה גם לא מה שקרישנה אומר לארג'ונה, הוא אומר: "הילחם", תעשה. זה היה הרעיון הראשון של ארג'ונה, "אלך ליער, נפלא, מה טוב מזה? אני לא רוצה להילחם, אני נשמה רוחנית, אלך ליער, אתרגל חיים רוחניים ולא אצטרך להתעסק עם מלחמה יותר". אבל קרישנה אומר: "לא, אתה צריך להילחם מבלי להתחשב בתוצאות". איך עושים את זה? מה כן עושים בעשייה כזו?

תלמיד א': את החובה.

דורית לובן: אבל איך עושים את החובה? אני מסכימה איתך, אבל איך? הרעיון הוא שעושים את החובה מתוך חתירה להצלחה. באופן טבעי כולנו עושים משהו כדי להצליח, לא כדי להיכשל, אבל מה ההבדל בין להתחשב בתוצאות לבין לא להתחשב בתוצאות?

תלמידה א': לא לקחת את ההצלחה לעצמי.

דורית לובן: אבל איך זה אפשרי?

תלמידה ב': לעשות את זה כמנחה.

דורית לובן: זה השלב הבא, למעשה עכשיו זה שלב קודם. השלב הראשון הוא שקודם כל אנחנו צריכים להבין את האגו. האגו הוא המניע הגדול לפעולה בהוויה שלנו, בשלב האמצעי. מי שפונה לחיים רוחניים, הוא בשלב שהוא מבין שישנו "אני", וישנו "אגו". והוא רוצה להשתחרר מאגו. בשלב הזה צריכים להתחיל להתבונן באגו. זה השלב הראשון שהגיטה מציגה, התבוננות באגו. העשייה, אני אעשה אותה ככל יכולתי. מה יקרה? ברור שתהיה הצלחה או כישלון, או משהו באמצע. איזושהי תוצאה תהיה. מה יקרה לי מול התוצאה? משהו אגואי יקרה לי עם התוצאה. בשלב רגיל התוצאה הופכת להטבעה ממשית על ההוויה שלי. "הצלחתי"- זה יוצר בי חוויה חיובית, "נכשלתי"- זה יוצר בי חוויה שלילית. חוסר קבלה עצמית. התוצאה יוצרת הטבעה ממשית על ההוויה שלי וזה מתנה אותי לעוד עשייה. כי מה עושה הטבעה? אם הצלחתי וזה יוצר הטבעה חיובית אני ארצה לחזור על זה ונוצרת התנייה. כל עוד אני פועלת ברמה האגואית נוצרת התניה, ובפעם הבאה שאני אפעל, ארצה לעשות את אותו דבר שהצליח לי. יהיה לי אמון בהצלחות, ובמה שנכשלתי בו אני אפתח חוסר אמון, וזה יצור בסיס להתניות, יצור את הבסיס לקארמה, להתניות עתידיות. לכן, אם אני פועלת מתוך אגו, הצלחה וכישלון יוצרים הטבעה ממשית על ההוויה. הם יוצרים שינוי בהוויה לכן אני בשינוי מתמיד, בשינוי קרמתי.

כאשר אני פועלת מתוך רצון להשתחרר מאגו, מה קורה לי עם הצלחה? אם אני רוצה להשתחרר מאגו זו הזדמנות להתבונן באגו, באגו בפעולה, איך [האגו] מתחיל להתנפח ואנחנו מתחילים להרגיש תחושות נעימות, אנחנו מתחילים להתבונן באגו, והזמן הטוב ביותר להתבונן באגו בדרך כלל, זה דווקא במקומות הקשים, שם אנחנו יכולים יותר להתנחם בהתבוננות הזו. כשנכשלים, כשכועסים, כשלא מכבדים אותנו כפי שהיו צריכים לכבד. כל התחושות האלה הן הזדמנות מאד עמוקה להתבונן באגו, ולהפוך גם את זה לערך חיובי. אחרת כל הדברים השליליים האלה, או החיוביים, יוצרים הטבעה שמשנה הוויה.

אם אני מתחילה להתבונן, פועלת בעולם מתוך התבוננות, מתוך לימוד, החיים הופכים להיות שיעור, ושיעור כזה מתחיל לנקות אותי מקארמה. כי הטוב והרע לא מוטבעים עלי כהתניה אלא כהזדמנות לשיעור. ההטבעה היחידה שתוטבע עלי זו הזדמנות לשיעור, הזדמנות לצמיחה, הזדמנות להתנקות מאגו.

תהליך מיסוס האגו

לכן השלב הראשון של הבהגווד גיטה הוא – עשה בשם העשייה עצמה. פירושו של דבר, שההתמודדות הראשונה היא להתחיל להתבונן באגו. זה תהליך גדול, זה תהליך שלוקח את הזמן שלו. אבל ההתבוננות באגו היא מאד מלמדת. שני דברים קורים כשמתחילים להתבונן באגו, מה קורה?

תלמיד א': מתחיל להראות קצת אידיוטי.

דורית לובן: זו נקודה אחת, אבל מה עוד קורה? מתחילה להיות הפרדה: "אני לא האגו, אני יכולה ללמוד מההתנסות הזו, אני יכולה להפיק ממנה לקחים. אני לא זה, אני לא האגו משמע אני גם לא הכאב. אני יכולה להתחיל להתבונן בכאב. מול קושי, אני יכולה להתבונן באגו, אני לא הקושי". אז חווית העצמי שלנו מתחילה להיפרד מאגו. אגו אמרנו שזה דבק, שמדביק אותי למערכת, וההתבוננות היא סוג של ממוסס דבק או ממוסס אגו. בהדרגה ההתבוננות הזו מתחילה ליצור מרחק, הפרדה ביני לבין האגו, וזה תהליך מאד חשוב כי הוא יביא אותנו לשלבים הבאים של הבהגווד גיטה. מתוך ההפרדה הראשונית הזו מהאגו נוכל להבין ש"לי", לעצמי הרוחני, יש צרכים שהם שונים מהצרכים של האגו. בדרך כלל בתפיסה אגואית אנחנו מזוהים לחלוטין עם הצרכים של האגו, מה שטוב לאגו נראה שטוב לנו. אבל פה, המילה פה מאד מעניינת, נאמר: "חופשי תמיד מחטא". המילה חטא זה קארמה, קארמה זה אגו. זאת אומרת מה שטוב לאגו מסבך אותנו באגו. ואגו, למרבה הפלא, הוא לא אזור האושר שלנו, שזאת עוד הנחת יסוד מאד עמוקה של הבהגווד גיטה, או של הספרות הזו.

אזורי האושר

למה אגו הוא לא אזור האושר שלנו? היום אנחנו מחפשים אושר באזור האגו. כי העצמי לא מסופק, כי האגו הוא כמו מסך לעצמי. אז אגו זה לא אזור האושר, "אני", הנשמה, מטבע של אושר, אגו הוא חומר. ברמת האושר, לא משנה כמה נזין את האגו, או נזין אפילו את המערכת החומרית, אני, הנשמה, לא מסופקת. אגו הוא לא אזור האושר שלנו. דבר יותר מדהים שהבהגווד גיטה תגיד, שלא רק שאגו הוא לא אזור האושר שלנו, פעילות אגואית אפילו סותרת את האושר שלנו. זו אמירה עוד יותר כבדה. לא רק שאגו הוא לא אזור האושר שלנו, אגו הוא אזור הסבל שלנו. למה אגו הוא אזור הסבל שלנו? כי מהו טבע העצמי? כשאומרים שטבע העצמי הוא קיום נצחי, או חווית "אני" נצחית, מודעות ואושר, על איזה אושר מדובר? מהו אושר? מהי חווית האושר? על איזה אושר הבהגווד גיטה מדברת? איך היינו מגדירים אושר בצורה הכי אינטואיטיבית?

תלמידה ג': גילינו את הטבע של הנשמה.

דורית לובן: גילינו, מה אנחנו עושים עם הטבע הזה? מה ישנו בטבעה המקורי?

תלמידה ד': אהבה.

תלמידה ב': אוהבת.

דורית לובן: אוהבת, הנשמה אוהבת. יחסים. יחסים הם טבע האושר וכל אחד מאיתנו, אם יתבונן על עצמו, יראה שבלי יחסים, ללא הבדל כמה נקיף את עצמנו בגירויים לגוף, גירויים לאינטליגנציה, גירויים לנפש, גירויים לאגו, כל זה לא יספק את העצמי כי אני, הנשמה, מסופקת ביחסים ואהבה. מה הבעיה של יחסים ואהבה בעולם הזה? אם דיברנו על האגו.

תלמידה ה': האגו.

(כולם צוחקים)

דורית לובן: האגו הוא הבעיה של יחסים ואהבה בעולם הזה. אנחנו אוהבים עד גבולות האגו שלנו.

תלמידה ו': הבעיה של זמניות גם מפריעה, לא?

דורית לובן: תחושה של זמניות גם מפריעה מאד כי הם נגמרים, הכל נגמר בעולם הזה. הכל חולף, זמני ויש פרידה. זה אספקט אחד. והאספקט העמוק ביותר הוא שבעצם האושר שלי הוא אושר של יחסים ואהבה והטבע של אגוצנטריות הוא "אני במרכז". מהו הטבע של אהבה?

תלמיד ב': נתינה.

תלמיד א': אחד לוקח אחד נותן.

תלמידה ה': השני במרכז.

תלמידה ג': שירות.

תרבות של הורות. בריאות ואגו. תפקיד האגו במערכת החומרית.

דורית לובן: שירות, אני חושבת שהמילה שירות תהיה המילה העמוקה ביותר שדומה לבהקטי. זה תרגום המילה בהקטי, שזה הטבע האוהב של העצמי. התרגום שפְּרַבְּהוּפָּאד נתן בבהגווד גיטה הוא לא אהבה אפילו אלא שירות מסור. אהבה פירושה שירות לאהוב, שירות לאחר והטבע של הנשמה הוא אהבה, לאלוהים, לעליון ומשם לכל, כי הכל נובע ממנו. אהבה היא הטבע שלנו, נתינה היא הטבע שלנו, והאגו הינו מטבע לקחני. בדיוק הפוך. כשאנחנו בסיטואציה מסוימת, היינו רוצים שיסתכלו עלינו ויחשבו שאנחנו נפלאים. אנחנו בעצם בצורה מאד סמויה ועדינה לוקחים. כמידת צבעי האגו, ביחסים אנחנו יותר פתוחים, או יותר צלולים, ואז הטבע הנותן יותר משתקף. או שאנחנו יותר אטומים, והטבע הנותן פחות משתקף, אבל אנחנו תמיד אוהבים ונותנים עד גבולות האגו.

לכן האגו הוא לא רק אזור האי אושר, הוא גם אזור הסבל, הוא אפילו היסוד שמונע אושר. יש פה שני כיווני אושר סותרים: הניסיון להשיג אושר אגואי, מול הטבע של העצמי. כל עוד אני חושבת שאני היא "זו" ומחפשת את האושר דרך תפיסת זהות כוזבת, דרך אגו חומרי, אני אחפש אושר שבסופו של דבר נוגד את הטבע של העצמי. זו אמירה אפילו יותר עמוקה או יותר קיצונית.

לא רק ש[האגו] לא מספק את העצמי, הניסיון להיות במרכז ולהביא את העולם אלי, סותר את הטבע העמוק של העצמי. לכן הוא לא מאפשר אושר אמיתי בשום רמה. זאת הטענה הבסיסית. לכן התהליך של השתחררות מאגו כל כך משמעותי ומהותי למי שרוצה אושר. אושר אפשרי ביחסים. יחסים ואהבה אפשריים כשאנחנו נקיים מאגו, או יחסים הם עד [גבולות] האגו שלנו וזה לא מספק את העצמי. זו הנוסחה הראשונית ללמה כדאי ללכת לתהליך רוחני כזה או אחר שמשחרר מאגו. אגו הוא מפריע בתהליך הרוחני. כמובן לאגו יש את התפקידים שלו. שלא נחשוב שלאגו אין שימוש באנרגיה החומרית. מאד מעניין שבאַיוֹרווֵדה מי שאחראי על המערכת החיסונית של הגוף זה דווקא האגו. מעניין להבין מה זה אומר. זה מאד מסתדר עם הפסיכולוגיה המערבית. הרעיון הוא שכאשר ילד נולד, נבנת הפסיכולוגיה העכשווית של הגלגול הזה, מה שיבנה את הילד באופן בריא, הוא אם יקבל הרבה אהבה. ילד שקיבל הרבה אהבה ובטחון, ומקבל את הצרכים הפיזיים והנפשיים שלו, נוצר לו אגו בריא. אגו בריא משמע אגו שלם. יש לו קבלה עצמית בסיסית, מה שנקרא "ילד בטוח" בשפות היותר [מקצועיות].

האגו זה כמו אנרגיה שעוברת בכל המערכת. היא דבק, היא מדביקה אותי, הנשמה, למערכת, היא מדביקה את כל המערכת אלי. המסר עובר בכל תא ותא בגוף: "כולנו יחידה אחת", "כולנו עם אחד שצריך להגן על המולדת בפני הפרזיטים, בפני התוקפנים". זה מסר שעובר והוא מאד ברור. אז הגוף חזק, עמיד ומחוסן או חסין מפני חולי. כאשר האגו פרוץ, משמע שיש לנו הרבה חוסר קבלה עצמית, יש פרצות באגו. אין "צבא" מאוחד, יש פרצות. אין חומת מגן אחידה, יכולים להיכנס פרזיטים או חולי. לא מועבר מסר, אין הזדהות מלאה, המסר הוא לא בריא. אנחנו כאנשים עסוקים כל הזמן בייבוא. הפרצות הללו יוצרות וואקום ואנו כל הזמן עסוקים בייבוא. מה אנחנו מנסים לייבא כל הזמן כשהאגו פרוץ?

ערך, אהבה, תשומת לב, אנחנו כל הזמן צריכים אלינו. זה מצב ראשוני מאד לא טוב. לא לבריאות פיזית, נפשית, ולא לחיים רוחניים. זה מקשה קצת על החיים הרוחניים. לכן בתרבות היוגה ישנה תרבות שלמה של הורות. איך להכשיר הורים להביא ילדים בטוחים, כדי שיוכלו להיות יוגים. ליוגים הרבה יותר נוח כשהם בריאים בנפשם. כמובן שבתרבות שלנו כולנו צריכים להתחיל מאיפה שאנחנו. העולם היום לא מייצר בקלות סוג כזה של אנשים. אחד הדברים המעניינים בתחילת הבהגווד גיטה, כשארג'ונה מתלונן שהולכת להיות מלחמה שתהרוג כל כך הרבה אנשים, אחת התלונות המרכזיות שלו הייתה שבגלל מלחמה לא יוכלו לשמור על סדר חברתי. כאשר זה לא ישמר, אי אפשר יהיה להביא ילדים לעולם תוך מודעות מלאה. לא תהיה התרבות, המסורת המתאימה לעשות את הדברים האלה מתוך תרגול רוחני מלא, ואז הילדים שיוולדו יהיו לא מסופקים. ילדים לא מסופקים יוצרים חברה הורסנית. אנשים לא מסופקים יוצרים חברה הורסנית. הם זקוקים לעוד ועוד חומרי ורגשי, ואין להם שום מוסר בסיסי כי אין את הסיפוק הפנימי. בתרבות היוגה יש דיון מאד עמוק על בריאות פיזית ונפשית דרך אגו בריא. הרעיון הוא שאגו בריא קל מאד להשיל. הוא יותר דומה לסיפוק הפנימי שאנו חשים במישור הנשמה. אדם עם אגו בריא, יותר מסופק מאדם עם אגו פחות בריא. בכל אופן, זה לא כל כך רלוונטי. אני מוצאת שבתרבות שלנו, רובנו מתחילים ממקום לא מאורגן כל כך טוב פנימית, ואנחנו צריכים ללמוד לעשות את התרגול הרוחני מאיפה שאנחנו. הדבר האופטימי בנושא הזה הוא שאני, הנשמה הרוחנית, הרבה יותר עוצמתית מהחומר שעוטף אותי. לכן אם אני מתעוררת לחיים רוחניים, ללא הבדל איזה אגו יש לי, אוכל לנצח את המערכת, אוכל למוסס את האגו ולחזור אל העצמי. אז הרצון הרוחני הוא יותר חזק אפילו מהמגבלות החומריות. זה אחד הדברים המעודדים בתהליך.

השינוי שבא מבפנים

בכל אופן, אגו הוא כרגע במציאות שלנו. מי שמחפש להתפתח מבחינה רוחנית, אגו הוא המפריע הגדול, אבל הבהגווד גיטה אומרת שאם נלמד לפעול בהתאם לאישיות הקיימת, בהתאם למהות החומרית הקיימת, (בשפת הוֵדוֹת, בהתאם לדהרמה), לטבע הבסיסי שלנו, אם נלמד לפעול, ובו זמנית את אותה הפעולה שלפני זה עשינו כדי להגדיר את עצמינו, נלמד לעשות לא בכדי לבנות אגו, אלא כהזדמנות לתרגול רוחני, נהפוך קארמה ליוגה. זאת האומנות הגדולה. לקחת את הקארמה, קארמה שמבוססת על הדהרמה, על הטבע שלי. כל אחד מאיתנו פועל בעולם הזה, ואם נתבונן טוב, לפחות אנשים שחיים מספיק זמן בעולם, הצעירים אולי עדיין מחפשים את עצמם, אבל כל אחד מאיתנו עושה משהו שהוא טבעי לו. אנחנו מוצאים תחום עבודה שאולי יש שכרו בצידו אבל הוא טבעי גם למהות שלנו.

באופן כללי, אם נסתכל כל אחד על עצמו, אנחנו עושים משהו, אנחנו מתפרנסים מזה ויש בזה תוצאות, אבל יש בזה גם נטייה. אז הנטייה לא קשורה עדיין לבניית [זהות]. יש נטייה טבעית. קרישנה אומר: "ניקח את הנטייה הטבעית, נעשה את מה שאנחנו עושים, מה שאנחנו רגילים לעשות, מה שאנחנו טובים בו, מה שאנחנו עושים איך שלא יהיה, והדבר היחידי שאנחנו צריכים ללמוד, זה איך להתבונן באגו ואז למוסס את האגו בתוך התהליך הזה". כאשר אנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים לעשות, אנחנו בונים את הזהות והזהות הזו מתעתעת בטבע האמיתי שלנו. נעשה את אותו דבר שטבעי לנו. כמו ארג'ונה, הוא לוחם אז שילחם. אם אחד מאיתנו מוסיקאי, גנן, כל אחד מה שהוא אוהב לעשות שיעשה, או מה שטבעי לו לעשות, או מה שהוא עושה. מישהו מאיתנו הורה, הוא לא יפסיק להיות הורה. מישהו מאיתנו בן זוג, הוא לא יפסיק להיות בן זוג. כל המקומות האלה הם מקומות של הטבע שלנו בהתייחסות שלנו אל העולם. אם ניקח את זה ובתוך זה נלמד להתבונן באגו, נראה בהדרגה שהעשייה הפשוטה, היומיומית הטבעית לנו, הופכת להיות יוגה. זה הדבר המאוד מיוחד בבהגווד גיטה, שבתוך החיים אנחנו הופכים להיות יוגים, ויכולים ללמוד ולעשות התקדמות מדהימה מבלי בעצם לשנות אפילו, רותי הייתה אומרת: "אפילו שערה אחת…". לא צריך לשנות כלום, אנחנו יכולים פשוט לעשות את מה שאנחנו עושים אבל לשנות את התודעה. זה מה שאנחנו רוצים ללמוד לעשות. יש שאלות?

ההיסטוריה של הנשמה

תלמידה ו': את אומרת שהאגו זה בעצם לא הטבע שלנו, זה לא אמור להיות, אז למה זה ישנו?

דורית לובן: שאלה טובה, ארחיב את השאלה ואז אתן תשובה. "למה אני, הנשמה הנצחית, מטבע של אושר, אהבה, יחסים, מודעות, קיום, למה אני היום נמצאת בהוויה מתכלה – הגוף הזה. הוויה מתכלה, משתנה, אגואית. אם אני מטבע של נתינה, איך הגעתי לפה?" בעצם זו השאלה, מה אני עושה פה בכלל בתוך החומר הזה.

תלמידה ו': כן.

דורית לובן: פעם… [זו] ההיסטוריה של הנשמה. למעשה התשובה המיידית היא כי רצינו לטעום את הטעם האגוצנטרי.

תלמידה ו': אבל אם הנשמה היא של אהבה ואינסופיות והיה לנו טוב ואהבנו…

דורית לובן: אף אחד לא אמר שהיה לנו טוב ואהבנו. זה לא בדיוק מה שנאמר. נאמר שזה הטבע שלנו. אני לא רוצה להיכנס יותר מידיי למטפיזיקה הגדולה. אולי אני אדבר בשפה יותר פילוסופית ואז יהיה יותר נוח לדבר. הקיום רוחני מתואר עם שתי מהויות. ישנו הפּוּרוּשַׁה, פּוּרוּשַׁה משמע הזכר, השליט, הנהנה ויש פְּרַקְרִיטי. פְּרַקְרִיטי זו האנרגיה. פּוּרוּשַׁה זה ה"ציר" ופְּרַקְרִיטי נשענת על הציר. פְּרַקְרִיטי היא האנרגיה. האנרגיה היא מטבע של התייחסות לפּוּרוּשַׁה,

מגדירה את עצמה דרך הפּוּרוּשַׁה. הפּוּרוּשַׁה הוא המציאות הרוחנית האלוהית. פְּרַקְרִיטי זה ההתרחבויות האנרגטיות, אנחנו. ישנם כמה סוגי אנרגיה, גם [חומר] זה אנרגיה. אנרגיה חומרית, אבל לא מודעת. אנחנו מטבע של אנרגיה מודעת. האנרגיה הזו נקראת אנרגיה גבולית או תַתַשְׁטַה. היא מודעת אבל היא מזערית. היא קטנה והיא יכולה להתכסות על ידי חומר, זה הטבע של הנשמה, של כולנו. כולנו מטבע של אנרגיה רוחנית מודעת. בגלל המודעות האישית שלנו יש בנו את האפשרות לבחור. לבחור מה? יש לנו מעט מאד בחירה. אנחנו מתחילים לדבר על טבע ההתניות החומריות. הגיטה דנה מאד לעומק בטבע ההתניות החומריות, וכמה חופש בחירה יש לנו כשאנחנו עדיין בזהות חומרית, כמה אי חופש יש לנו. בכל אופן, יש לנו חופש מהותי אחד, לבחור להיות בטבע המקורי שלנו או לנסות לטעום את טעם הפּוּרוּשַׁה. משמע, בשפה פשוטה, לנסות להיות אלוהים. כל אחד מאיתנו מנסה להיות אלוהים. רבים מאיתנו בכלל לא מתייחסים לאלוהים, אבל הרצון להיות במרכז, שכולם יהיו כלפיי, זה משהו שהיינו רוצים בצורה כזו או אחרת. אצל ילדים זה מאד בולט, ילדים לא מתביישים ומסתירים את זה. אנחנו מאד מיומנים בלהסתיר את זה, אבל אנחנו מאד רוצים להיות במרכז, ושיראו אותנו ויחשבו שאנחנו נפלאים. מדובר על הקנאה הראשונית. אותו רצון ראשוני לטעום את טעם הפּוּרוּשַׁה הביא אותנו למציאות החומרית.

תלמידה ו': אבל למה יש לנו את הרצון הזה?

דורית לובן: כי יש לנו חופש בחירה.

תלמידה ו': אבל למה שנבחר במשהו שלא בטבע שלנו?

דורית לובן: כיוון שיש לנו מחשבה שיש שם יותר אושר. זאת אפשרות. יש מישהו אחר, כשאת רואה שהוא מאושר את גם [רוצה להיות במקומו]. זה קורה לנו כל הזמן. יש לנו טבע מסויים אבל בגלל שלשכן שלנו יש טבע אחר, יש לו משהו שנראה לנו יותר טוב, אז אנחנו עושים את מה שהוא עושה, [למרות שזה] נוגד את הטבע שלנו. זו קנאה. לזה קוראים קנאה. זה [נובע] מתוך האפשרות שלנו לבחור.

תלמידה ו: בקנאה לא נכנס גם אגו?

דורית לובן: לא. לא הראשונית. זה בדיוק מה שאני מסבירה לך על חופש הבחירה. חופש הבחירה הראשוני לפי התפיסה הזו, הוא רצון חופשי לטעום את הטעם "אני אלוהים", או להישאר בטבע המשרת. כולנו מטבע של שירות, אהבה, נתינה. כולנו. המציאות הרוחנית היא כל כך מדהימה, ששירות ואהבה באמת הם העונג הרוחני. אבל בגלל שרצינו לטעום את הטעם, "אני במרכז, אני הפּוּרוּשַׁה", באנו למציאות החומרית, ופה אנחנו מתנהגים כמו פּוּרוּשַׁה. כל אחד מאיתנו אדון, היינו רוצים שישרתו אותנו. זו אמירה מאד גסה. ברור לנו שבהתאם לצבעי האגו השונים יש אנשים שהרבה יותר קרובים לשירות, והרבה יותר קרובים לטבע הרוחני, ויש אנשים שיותר רחוקים. עדיין, זה צבע האגו, שהוא "אדוני", ואנחנו מטבע של שירות. אנחנו מאד, מאד מאמינים באגו, באדונות, כיוון שאת זה באנו לטעום. זו הקנאה הראשונית. עכשיו אנחנו פה, וכשאנחנו מתחילים להתעייף מהניסיון האגואי להיות במרכז, אנחנו מתעוררים בהדרגה לחיים רוחניים. נפתחים לחיים רוחניים. כיוון שאני נשמה רוחנית, העולם הזה [הוא] מבחינה מסויימת, וירטואלי. מבחינה רוחנית הוא לא מהטבע הרוחני הנצחי, אבל כדי שאני אוכל לתפקד בו, אני צריכה פה גוף שיתאים למציאות הזו. נאמר את זה אחרת, כיוון שבגוף הרוחני הנצחי שלי, במהות הרוחנית הנצחית, אני לא מסוגלת להיות במרכז, [אז] אני צריכה תחפושת. עכשיו התחפשתי למלכה והנה אני מלכה ויש לי באמת משרתים, או לפחות משרת אחד. יש את הציור הזה של הבוס הגדול שכועס על הבוס הקטן, והוא בתורו כועס על זה שתחתיו, ובסוף האחרון כועס על הכלב. אז כל אחד צריך את המשרת שלו כי הוא רוצה להיות אדון. פה אנחנו משחקים את המשחק [הזה]. אם אני מלכה גדולה או מלכה קטנה, או כלב, כל אחד מאיתנו משחק את המשחק בהתאם לצבעי האגו. כל אחד מאיתנו טועם סוג כזה או אחר של אדונות. כאשר אנו מתעייפים מזה, אנחנו מתחילים לחפש אושר בחיים רוחניים, ואז יש לנו את התובנה, שבעצם שירות הוא מקור האושר שלי ולא אדונות. אדונות היא אגו, ושירות הוא הטבע של העצמי. זו בעצם ההבנה למה אנחנו פה. בשביל להיות פה אנחנו נעטפים בתחפושת, ויש גם את התחפושת החיצונית [התפאורה], העולם.

אני, בטבע הרוחני, מטבע של אהבה ויחסים. המהות הרוחנית היא מלאה באושר וטעמים רוחניים. פה אני מחפשת חיקויי לזה. למשל, [כאשר] אני מחפשת חיקוי לתפיסת העצמי הרוחנית אז יש לי גוף וחושים [חומריים]. זה נותן לי את תחושת העצמי. כמובן, זה לא נצחי, זה מתכלה. זה לא יכול להיות נצחי כי זה חיקוי, זו תחפושת, אבל זה נותן [לי] תחושה, "אני נצחית", לכך וכך שנים.

אני רוצה להיות מודעת, אז יש לי את האינטליגנציה. האינטליגנציה היא כמו כלי. נאמר נקח את החולצה הזו, החולצה הזו היא כלי ליד, היא לא היד אבל בדיוק יש לה חור פה בשביל היד. כי היא מותאמת ליד. אותו דבר האינטליגנציה שלנו. היא לא האינטליגנציה המקורית אבל היא הכלי שדרכו אני יכולה היום להתבטא. בהתאם לרמת האינטילגנציה, בהתאם לרמת הגוף, בהתאם לקארמה, קיבלתי אינטליגנציה מסוימת, שממצת באופן חלקי את המודעות, הצ'ית, המודעות הרוחנית הנצחית [שלי]. הקיום הזה מבטא באופן חלקי, זמני, את הקיום הרוחני. אם אני רוצה לחוות אושר בעולם הזה, מה הכלי דרכו אני חווה? הנפש. הגוף הזה הוא ממש חיקוי או בגד לטבע הרוחני, ודרכו אני רוצה לממש לכך וכך שנים את החיפוש שלי אחר אושר. החיפוש הזה נכשל בדרך כלל, ואז יש את ההזדמנות הבאה בגלגול הבא. בהתאם לתודעה שלי ברגע המוות, אני אנסה שוב פעם [בגלגול הבא].

ישנו "אני", הנשמה, מטבע של נתינה, וישנו האגו שהוא מטבע של אדונות. אנחנו חיים בתוך הסתירה הזו שלא יוצרת נוחות רבה. לכן העולם הזה הוא לא עולם נוח. אני מניחה שרובנו שמנו לב לזה. בגלל הסתירה הפנימית הזו אנחנו מנסים למצוא אושר איפה שלא מצליחים למצוא אותו. כאשר אנחנו מתעוררים להבנה הזו, אנחנו בשלים לחיים רוחניים.

צבעי האגו

הסברתי הרבה על צבעי האגו. זה הזמן להסביר טיפה לעומק למה אני מתכוונת כשאני אומרת צבעי האגו. הידע הזה, שהספרות הזו מציגה, [דן גם בטבע] החומר. עד היום מדענים מנסים להבין מה הוא חומר. הפילוסופיה הוֵדית אומרת שהחומר הוא אנרגיה רוחנית, [אבל] שיש בה משהו שונה מהרוחני. יש פה יסודות, משהו מאד סמוי שנקרא בשפת הוֵדוֹת – גוּנוֹת. גוּנַה זו תכונה או איכות. ישנם שלושה כוחות סמויים שאחראים על יצירה או בריאה, שימור והרס. שלושה כוחות סמויים [אלה], הם הבסיס לכל חומר גשמי. אנחנו רואים שכל חומר גשמי עובר את שינויים האלה כל הזמן. אנרגיה מתכלה, אנרגיה לובשת צורה, תופעות מתכלות, לובשות צורה, משתמרות. החומר בתנועה מתמדת, בשינוי, בגלל הכוחות האלה. הכוחות האלה גם משפיעים בצורה פנימית, סמויה. הם אחראים גם על החומר הסמוי. הם אחראים על האינטילגנציה, הם אחראים על האגו, הם אחראים על הנפש, וגם בצורה סמויה יש להם היבט. הכוחות האלה מושווים הרבה פעמים לצבעים. למשל הרס, איזה צבע היינו נותנים להרס?

תלמיד א': כהה.

דורית לובן: שחור, כחול כהה. מה הטבע של הרס? איזה תכונות סמויות אחראיות להרס בהוויה שלנו? בהוויה של אחרים, בהוויה של העולם?

תלמידה א': שנאה, כעס.

דורית לובן: שנאה, כעס, סימום, אלימות, אטימות, עצלות. יש כל מיני כיוונים, אפילו לכלוך.

תלמידה א': אמביציה, יצירה.

דורית לובן: נאמר פה משהו טיפה שונה. הרס זה בדרך כלל הכוח שהורס, ולא יוצר. יש כוחות פיזית שהורסים, ויש כוחות מאד סמויים שהורסים. יצירה זה כוח בפני עצמו. עשייה [משמע] בנייה. מהם האיכויות הפנימיות סמויות של יצירה או של להט? תחרותיות מאד מקדמת את זה. השגיות, כוח ,שליטה.

תלמיד א': מהירות.

דורית לובן: מהירות? נמצא שיש למהירות שימושים שונים. אפשר להרוס מהר…

תלמידה ב': רהבתנות.

דורית לובן: רהבתנות. זה הכוח שמביא לרצון לעשות או עשייה מתמדת, שאפתנות.

תלמידה א': קנאה?

דורית לובן: קנאה היא אצל כולם, כי קנאה היא ביטוי של האגו. קנאה היא האלמנט הראשוני.

תלמידה א': גם בטובות?

דורית לובן: יש, [קנאה] קטנה, הרבה פחות, כי האגו הוא יותר צלול.

תלמידה ו': קנאה היא הבסיס.

דורית לובן: כן, [הבסיס] לקיום החומרי. מהם האיכויות שיוצרות שימור? סובלנות, שיקול דעת, טוב, ראיית האחר. למשל בהרס נראה אטימות גדולה לאחר.

תלמידה ב': ריקבון? הכוונה שימור ביחס לחוסר התפתחות.

דורית לובן: ריקבון זה הפוך. ריקבון זה תנועה אבל תנועה של הרס. ריקבון זה צעד אחורה. זה לא שימור. כדי לשמר משהו הוא צריך להיות בטוב. את צודקת, אני מסכימה איתך שאם אנחנו לא נזוז יהיה ריקבון. אבל חוסר תזוזה בעולם הזה, אי עשייה, זה הרס. אי עשייה מאפיינת הרס. לא שימור. שימור זה עשייה מדודה, עשייה שקולה. למשל, לשמר ניקיון דורש עשייה מתמדת לשימור ניקיון. לשמר בריאות נדרשת סוג של יציבות.

תלמידה ד: את מתכוונת לשמר את הדברים הרצויים? לא את הדברים הלא רצויים?

דורית לובן: לשמר את הדברים הלא רצויים לא דורש שום מאמץ. יש אנרגיה שמדרדרת. זה לא דורש שימור. שימור זה עשייה. כל דבר בעולם הזה מעורבב בכל המידות. יצירה יכולה להיות הורסנית מאד. אבל אז יש בה את האלמנטים של בערות, של אטימות לעצמנו, אטימות לאחר. זה לא שחור לבן. אם אמרנו שבערות זה כהה, איזה צבע היינו נותנים ללהיטות?

תלמידים: אדום.

דורית לובן: אדום. יופי. אם ניקח [את מידת] הטוב, שיקול דעת, ראיית האחר. גם בטבע השאפתן, העושה, יש למעשה ראיית האחר. אבל אז איך רואים את האחר? איך האחר נראה למישהו מאד שאפתן? למישהו תאוותן?

תלמיד ג': לפי האינטרסים שלו.

תלמידה ד': מה הוא יכול לעשות בשבילי.

דורית לובן: הוא רואה את האחר [כי] הוא צריך את האחר. בבערות לא רואים את האחר. אדם בבערות הוא מאד אטום. אדם בלהיטות יראה את האחר, אבל לצרכים שלו.

תלמידה ד': הוא בונה את עצמו על חשבון האחר.

דורית לובן: אדם בטובות, איך הוא יראה את האחר? אדם שיש לו טוב, שמוצא עונג בעשיית טוב לאחר, בראיית האחר. הוא יראה את האחר כהזדמנות לנתינה, כהזדמנות לאהבה. הוא יהיה הרבה יותר טוב, ואז היינו משווים את הטובות לצהוב כי היא מאד דומה [לטבע המקורי].

תלמיד ג': או שיאמרו שהוא פראייר.

דורית לובן: זה לא משנה מה יאמרו. משנה המציאות. הלוואי וגם אנחנו היינו פראיירים כאלה. בדרך כלל בטובות אדם הוא הרבה יותר שלם, אבל זה עדיין לא שלמות. הצבע מושווה לצהוב כי הוא מאד דומה לצבע המקורי. הצבע המקורי הוא לבן. האור שעליו שמים [אהיל] צהוב, [צבע האור] מאד דומה [לצבע המקורי]. הטבע הראשוני של הנשמה משתקף דרך טובות. משתקף פחות דרך האדם הלהוט, השאפתן. האור המקורי משתקף הרבה פחות תחת המעטה הכהה של מידת הבערות, של ההרס, טיפשות.

ישנם צבעים שונים לכוחות האלו, והצבעים האלה צובעים את ההוויה שלנו, את ההוויה החומרית. כל אחד מאיתנו נולד בעולם הזה לגוף מסוים על פי הקארמה, והגוף הזה צבוע, קצת טובות, קצת צהוב, קצת אדום, הרבה כחול או הרבה אדום. צבעי היסוד. הכל מיקס. אלה הצבעים היסודיים, אדום, צהוב, כחול. אבל זו דוגמא. הצבעים האלו זה לא המידות. לא שמתלבשים כך, לא צריך להבין את זה כך, אלא צריך להבין, שבעצם המידות האלה הן צבעים שונים של אגו, וכל אחד מאיתנו צבוע על ידי הצבעים השונים האלה. זה מדהים. אם נחשוב, נתחיל להבין את העולם סביבנו, נראה שהעולם מורכב מהצבעים השונים האלו. אנשים, אנחנו, האחרים. [בהגווד גיטה 14.5]:

"הו ארג'ונה גיבור חיל, הטבע החומרי מורכב משלוש מידות (גוּנוֹת) – טובות, להיטות ובערות. בשעה שישות החיים הנצחית באה במגע עם הטבע, הריהי מותנית על ידי מידות אלה."

בשעה שאנחנו באים לטעום את הטעם האגוצנטרי, אנחנו מיד נצבעים בצבעי האגו ומותנים לצבעים השונים האלו. הפסוק הבא אומר [בהגווד גיטה 14.6]:

"הו הנקי מחטא, מידת הטובות טהורה מהאחרות, ומאירה ומשחררת מכל תגובות החטא. מי שמצויים במידה זו מותנים לתחושת אושר וידע."

זו האגוצנטריות שלהם. המידה הזו מאד מאירה, מאד דומה לאור המקורי, אבל עדיין יש שם תפיסה אגואית ש"אני מסופקת ככה", ש"אני יודעת קצת יותר מאחרים", ש"אני שלווה יותר". אנו נקשרים לתחושת הנעימות החומרית הזו, שהיא אגואית. היא הרבה יותר יפה. הרבה פעמים מתרגלים רוחניים מבלבלים בין טובות, לבין טובות טרנסצנדנטלית, בין טובות, למישור הרוחני. היא מאד דומה, אבל יש בה עדיין אגו שאומר: "ככה אני רוצה ליהנות מהעולם, ככה אני פועלת בעולם, זאת אני שככה פועלת בעולם". התחושה הזו מרחיקה אותנו מהמישור הרוחני הנצחי. למרות שזו מידה מאד יפה, מידת הטובות. לעומת זאת מידת הלהיטות [בהגווד גיטה 14.7]:

"….מידת הלהיטות היא תולדה של תשוקות ומאווים אינסופיים וקושרת את ישות החיים לפעילות קרמתית, נושאת פרי משמע קרמתית… היא תולדה של תשוקות ומאווים אינסופיים לעשייה, להתרחבות אישית, לאגו שצריך כל הזמן הערכה, האדרה, הערצה, השגיות גדולה שמתנה לעשייה אין סופית מתוך אגו. מה שאנחנו קוראים במערב, עשייה מתוך אגו.

ומידת הבערות [בהגווד גיטה 14.8]:

"הו בן בְּהַרַתַה, דע כי מידת החושך, תולדת הבערות, היא מקור אשלייתן של ישויות החיים שעוטות גוף. תוצאותיה הן טירוף, עצלות ושינה, שכובלים את הנשמה המותנית.



מאמרים נוספים מאת יוגה של אהבה

• וידאו: מהו שדוחף אדם לפעול כנגד רצונו
• וידאו: אלוהים הוא לא פטנט
• נשיא המדינה מוצא עידוד ביזמה לכינון ועד אנשי רוח בישראל
• לזכור את המוות
• בשידור חי: הבהגווד-גיטה – אלוהים, אדם, ומה שביניהם‎
• וידאו: הבהגווד-גיטה – חכמה עתיקה לזמנים חדשים
• וידאו: בישול רוחני
• וידאו: חכמת היוגה
• וידאו: שירת העשבים – קוסמטיקה רוחנית
• עוד...