פעמים רבות אנשים שואלים אותי האם הבהגווד-גיטה הוא למעשה ספר דתי. כאשר אני עונה שהוא ספר יוגה, הם שואלים לגבי ההבדל בין דת ליוגה, או במילים אחרות, בין דת לבין תהליך רוחני.

ההבדל בין דת ליוגה זהה להבדל שבין יום ללילה. יוגה בפירושה הסנסקריטי הינה התחברות. היוגה הוא תהליך המחבר אותנו לאל ולעצמנו. לכן השאלה על ההבדל בין דת ליוגה, עולה ובצדק. גם הדת וגם היוגה מדברות על היחסים שבין האדם לאל, אך עדיין הפער ביניהם הוא תהומי.

יהדות כתהליך רוחני
הבה ונניח בינתיים את הבהגווד-גיטה בצד וכדי לחדד את ההבדל העמוק בין דת ליוגה אפנה דווקא ליהדות. תחילה איעזר במרדכי מרטין בובר; כבר בתחילת מאמרו חידושה של היהדות (1910) בובר נוגע בנקודה זו, "ודבר זה הגיעה עכשיו שעתו! עלינו להיות סוף סוף יהודים, כפי שדרשו הנביאים. לומר: אנשים מוחלטים. עלינו להשתחרר ממערכת עיסוקיה ותכליותיה של החברה החדישה, ולהתחיל במצווה זו – לגלגל את חיינו באמת! נוח להם לחצויים, לנרפים לתאוותנים שיהיו מכנים עצמם גם מכאן ולהבא בשם יהודים, לעצמו של דבר יהודים יהיו רק אלה, שיכניסו בחייהם את היהדות הנבואית באמת ובאמונה."

עוד הרבה לפני זמנו של בובר התנהל דיון זה בתוך תחומה של היהדות, שתי שאלות עמדו על הפרק – מיהו יהודי ומהי יהדות? במרכזן של שתי השאלות הללו עומדת כמובן סגולתו של העם הנבחר. גישה אחת טענה שמכיוון שהיהודים הם עמו הנבחר של האל הם קיבלו את התורה (גישה שבה תמך ריה"ל), ואילו הגישה השנייה טענה את ההיפך, מכיוון שהסכמנו לקבל את התורה נהפכנו לעם סגולה (גישה שבה צידד הרמב"ם).

כלומר גישה אחת מקנה ליהודים זכות מלידה ואילו השנייה מכריחה אותם לפעול. גישה אחת טוענת שלידתנו היא הקובעת והשנייה שמה את הדגש על מעשינו. כאן טמון ההבדל הראשון בין דת ליוגה, הדת משייכת אותנו אליה בצורה אוטומטית, בין אם אנו מאמינים בה או לא, ואילו היוגה רוצה שנבחר בה.

בובר כאמור תמך בדרך היוגה והנביאים, בדרך התנ"ך אשר מבטלת את זכות הלידה: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת רשע (הָרָשָׁע) עָלָיו תִּהְיֶה." (יחזקאל, י"ח. כ') בובר רוצה שיהודים יהיו רק אלו שיקבלו על עצמם את דרך הנביאים, רק אלו שירצו להשתחרר מתאוותם ולהיות אנשים מוחלטים כפי שדרשו הנביאים.

ומה דרשו הנביאים? הנביאים קראו לאחדותה של האנושות כולה: "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ; מַדּוּעַ, נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו–לְחַלֵּל, בְּרִית אֲבֹתֵינו." (מלאכי, ב'.י') הנביאים בדומה למתרגלי בהקטי-יוגה, יוגה של שירות ואהבה לאלוהים, הזמינו את הציבור לפנות לתהליך של זמרת שמות האל וטענו ששם האל מקנה סיפוק אדיר ומשחרר מכל פחד:

"הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח, וְלֹא אֶפְחָד: כִּי-עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ יְהוָה, וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה. וּשְׁאַבְתֶּם-מַיִם, בְּשָׂשׂוֹן, מִמַּעַיְנֵי, הַיְשׁוּעָה. וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא, הוֹדוּ לַיהוָה קִרְאוּ בִשְׁמוֹ, הוֹדִיעוּ בָעַמִּים, עֲלִילֹתָיו; הַזְכִּירוּ, כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ. זַמְּרוּ יְהוָה, כִּי גֵאוּת עָשָׂה; מידעת (מוּדַעַת) זֹאת, בְּכָל-הָאָרֶץ." (ישעיה, פרק י"ב. ב'- ה)

וכאשר הציבור הרחב יקרא בשם האל ויהפוך את הארץ למודעת, יוכלו כל העמים להתאחד סביב שם האל ולשתף פעולה יחדיו:

"כִּי-אָז אֶהְפֹּךְ אֶל-עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְהוָה, לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד." (צפניה, ג'. ט')

חזון זה של נביאי ישראל, אשר אליו מכוון מרטין בובר, שונה מאוד מהדתיות הארצית אשר מאפיינת כיום אנשי דת רבים, בכל דתות העולם.

לכן בובר מרשה לעצמו לשחרר את היהדות מהגדרות דתיות: "על כן רשאי הייתי לכנות את היהדות דווקא בשם תהליך רוחני."

אני לא הגוף הזה
לפני שנמשיך להבדיל בין דת ליוגה, אני חושב שראוי לעשות עצירה קטנה, ולהסביר את הבעייתיות של הגדרת אדם על פי לידתו בלבד. ראשית, ההזדהות עם עַם ולאום מהווה אחת הסיבות המרכזיות לסכסוכים ומלחמות. דבר נוסף וחשוב לא פחות, הזדהות זאת מונעת מאיתנו להתפתח מבחינה רוחנית.

"כשם שהנשמה שבגוף ממשיכה ועוברת בגוף זה מילדות, לבחרות ולזקנה, כך זו עוברת לגוף אחר עם המוות. המפוכח אינו מתבלבל משינוי שכזה." (ב.ג. 2.13)

הנחת היסוד הראשונה של חיים רוחניים היא, שה'אני', הנשמה, החיים שבתוך הגוף, נבדל מן הגוף עצמו. הגיטה מסבירה זו בצורה נפלאה, היכן גוף הילד שפעם הייתי בו? הוא כבר לא קיים כלל. רק בתמונות אני יכול להראותו. התאים והרקמות שהרכיבו את גוף ילדותי התחלפו והשתנו, כך גם אמונותיי, מעשיי, רצונותיי, הרגלי הבילוי והתזונה שלי ועוד דברים רבים נוספים. הכול בי השתנה, אך יחד עם זאת איני יכול להגיד שאני השתנתי ושהילד שהיה פעם הוא לא אני.

ההזדהות עם הגוף מונעת מאיתנו להבין את המציאות, להבין שאנו נבדלים מהחומר החולף. הגיטה טוענת שהנשמה היא נצחית והגוף חולף. אנו, בתור נשמות נצחיות מנסים לממש את טבענו הנצחי בתוך גבולות החומר החולף. אך החומר החולף לעולם לא יכול להעניק לנו את סיפוקנו מעצם טבעו הזמני. כל סיפוק, ביטחון ואושר שהחומר מעניק לנו סופו להיגמר. וכך אנו מעבירים את חיינו במרדף בלתי פוסק, הרחוק שנות אור מחיים רוחניים.

אם כך, הדתיות הארצית המושתתת על לידה ולא על מעשים, מעודדת את הזדהותנו עם הגוף, הזדהות אשר כובלת אותנו לחומר ומרחיקה אותנו מעצמינו ומאלוהים. הזדהות אשר משאירה אותנו בחשכת הליל ולא מאפשרת לנו לראות אור יום.

התעלות מעל אנוכיות
"אנשים בעלי ידע מועט קשורים מאוד למילים הנמלצות שבוודות, אשר ממליצות על מגוון טקסים נושאי פרי לצורך התעלות לכוכבי עדן, לידה טובה, כוח וכיוצא בזה. בתשוקתם לעינוג חושים וחיי שפע, אלה אומרים שאין למעלה מזה. מי שנמשכים מדי אחר עינוג חושים ושפע חומרי, ומתבלבלים בעטיים, לא מצויה בליבם ההחלטיות הדרושה לביצוע שירות מסור לאל." (ב.ג. 2.43-44)

כאן אנו מגיעים להבדל השני בין דת ליוגה, מרבית האנשים הדתיים בכל דתות העולם סוגדים לאלוהים כדי לקבל רווח כלשהו עבור סגידתם. הם מאמינים שאלוהים שומר עליהם, מגן עליהם, מעניק להם, משמיד את אויביהם, מגדל עבורם את תבואת השדה וכדומה. למעשה אלוהים עובד עבורם. הם נשארים מרוכזים בעצמם, הם עדיין המרכז והאל הוא רק אובייקט חיצוני שדואג לכל צרכיהם. ההבדל היחיד בין אדם כזה לבין האתאיסט החומרני הוא שהאחרון מאמין שהוא יצליח להגשים את רצונותיו ומשאלותיו בכוחו שלו, ואילו הדתי החומרני מאמין שאלוהים יגשים את רצונו עבורו. אך שני סוגי האנשים הללו נשארים אנוכיים המרוכזים בעצמם. הגיטה אינה חפצה שהעוקבים אחריה יהפכו גם לכאלו, לכן הגיטה מכוונת אל עבר יוגה. כיוון שרוב בני האדם נמשכים אחר רווח אישי-חומרי, כל ספרי הדת השונים של דתות העולם, מקדישים חלק גדול לפעילות שכזו, לסגידה עבור גמול חומרי. אם הכתבים יבקשו מהמאמינים כבר בהתחלה לצאת מאנוכיות זו, הם לא יוכלו לעשות זאת. לכן בתור התחלה, הדת מבקשת מהמאמין להבין שאינו יכול להגשים את משאלותיו בעצמו ומציעה לו לסגוד לאלוהים כדי שהוא יגשים עבור האדם את המשאלות. בשלב גבוה יותר, האדם הדתי ישאל את עצמו מיהו אותו אל שכל כך מיטיב אתו, וישאל אולי יש משהו שהוא יכול לעשות עבור האל. כאן מתחילים חיים רוחניים, בדיוק היכן שמסתיימת מערכת החוקים של השכר והעונש, כלומר הדת. רק כאשר השחר יפציע, החשיכה תסתיים.
ניתן אם כך לומר שהיוגה מחברת אותנו לאלוהים, ואילו בתודעה דתית אנו מחברים את אלוהים לעולם. לעולם שבו האדם במרכז והאל צריך למלא את כל צרכיו ותשוקותיו. לכן הגיטה מבקשת שנתעלה מעל לתפיסות דתיות אלו:

"הוֵדוֹת דנות בעיקר בשלוש מידות הטבע. הו אָרג'וּנה, התעלה מעל לשלוש המידות הללו, השתחרר מכל שניות וחרדה לרווח וביטחון והתבסס ביחסיך עם האל." (ב.ג. 2.45)

בהקטי-יוגה – פעילות כמנחה לאל
"כְּאַיָּל, תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם– כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים. צָמְאָה נַפְשִׁי, לֵאלֹהִים– לְאֵל חָי: מָתַי אָבוֹא; וְאֵרָאֶה, פְּנֵי אֱלֹהִים." (תהילים, מ"ב. ב'-ג')

כאן אנו מגיעים להבדל המהותי בין דתיות ליוגה. אדם הנתון לדתיות ארצית רואה את אלוהים כמתייחס לעולם החומרי – בורא עולם, מקור הסדר העולמי, מכונן המוסר ומלך המלכים (וכו'), בשעה שהבהקטי יוגי רואה אותו כמושא לשירות אוהב. הבהקטי יוגי כפוף לאלוהים מתוך אהבה, ואדם בעל דתיות ארצית כפוף לאלוהים מתוך פחד (שיעניש אותו על חטאיו), או אף שואף לכופף את אלוהים לצרכיו הצרים והרחבים. הדת היא כפיפות לאלוהים מתוך יראת כבוד המהולה בפחד ואילו היוגה היא כמיהה לאלוהים, בדיוק כמו הפסוק המקסים ששורר המלך דוד.

הדתיות הארצית משאירה את האדם במרכז ואילו תהליך היוגה המגיע לשיאו בדרך בהקטי (דבקות ומסירות) מלמד כיצד לשים את האל במרכז ולראות אותנו כחלקיו. כמובן שתפקידו של חלק הינו לשרת את השלם, וכשהשלם מרוצה כולם מרוצים.

בדומה לאיש הדת גם הבהקטי יוגי עוקב אחר כללים מסוימים, אך הוא אינו עושה זאת מתוך פחד ורצון לגמול, אלא מתוך כמיהה עזה לפתח יחסי אהבה עם האל.
בעוד שהדת מכוונת את סגידתנו לאור שיקולים של רווח והפסד חומריים, בצורה כזו שגם אנו נרוויח ממנה, היוגה מבקשת שנתעלה מעל כל מניע אנוכי. ה"רווח" היחידי שהבהקטי יוגי מבקש זו אהבה טהורה לאל. המתרגל שואף להניח בצד את שיקוליו האנוכיים ולשלב את רצונו עם הרצון האלוהי. זו למעשה הסיבה והסיטואציה שבה דוברה הבהגווד-גיטה.

הפרק הראשון בבהגווד-גיטה נקרא 'תצפית בכוחות הצבא בשדה הקרב בקוּרוּקְשֵׁתְרַה'. שדה הקרב משול לעולם הזה, והעולם הזה משול לשדה קרב. אָרג'וּנה עומד על המרכבה ומחשב את צעדיו, כיצד לפעול ומה ירוויח מפעילותו. בדומה לארג'ונה גם אנו עומדים בשדה הקרב הפרטי שלנו ומחשבים את צעדינו לפי רווח והפסד אישיים ואנוכיים. קרישנה מוביל את מרכבתו של אָרג'וּנה אל בין הכוחות, ושם כאשר המרכבה עומדת באמצע שדה הקרב, קרישנה מורה את הבהגווד-גיטה. משמע ששיחה זו לא נועדה רק לצד אחד, היא נועדה לכולם, לכלל האנושות, הגיטה היא אוניברסלית.

קרישנה מלמד את אָרג'וּנה את העובדה שהוא נבדל מגופו. לאחר שמבינים זאת באופן תיאורטי אפשר להתחיל ולפעול, להתחיל לתרגל יוגה. קרישנה מלמד את מדע הפעולה – בהקטי-יוגה. הוא מלמד כיצד כל פעולה יכולה להתבצע כמנחה לאל. הבהקטי יוגי אינו פורש מהעולם, הוא לומד כיצד לפעול בתוכו. הפעולה עבור האל, מחדשת את יחסיו של המתרגל איתו, יחסים אלו מקנים סיפוק כה גדול שתשוקותיו ורצונותיו האנוכיים של המתרגל נעלמים בצורה טבעית ללא התנזרות וללא מאבק, ללא ייסורי מצפון וללא פחד. היוגי נהנה להגיש לאל כמנחה את כל מעשיו, אפילו את עצמו.

לסיכום
ניתן לראות שההבדל בין דתיות ליוגה זהה להבדל שבין יום ללילה. כאן המקום לציין שחיצונית, לעיתים קשה לנו לראות את ההבדל. יכול להיות אדם דתי שהוא יוגי ממעלה ראשונה, או לחלופין יוגי טהור שנראה כאזרח חילוני מהשורה. מכיוון שהיוגה היא ברובה תודעתית, והדגש ניתן על המניע לפעולה ולא על הפעולה עצמה, לפעמים קשה לזהות את היוגי.

יחד עם זאת כאשר באים עימו במגע קרוב, מזהים בקלות את תכונותיו הטהורות ורוצים לשהות במחיצתו וללמוד ממנו עוד ועוד.

"רחק באמצעות שירות מסור מכל פעילות נתעבת, ובתודעה זו התמסר לאל. החפץ ליהנות מפירות מעשיו הוא צר עין. אדם שעוסק בשירות מסור (בהקטי-יוגה) פוטר עצמו, עוד בחיים אלה, מתוצאות המעשים כולם – הטובים והרעים. לכן, שאף ליוגה – אומנות כל פעולה." (ב.ג. 2.49-50)

מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

• אלטרנטיבה חיובית
• הברכה והקללה של המונותאיזם
• לילה בין שני ימים
• שמות האל
• מוסר וצדק ללא אלוהים
• המשרת של המשרתים
• חלומות ומציאות
• המסע של משה וארג'ונה
• זכרונות אישיים מעזה והצעת פתרון
• עוד...

2 תגובות לפוסט "יוגה ודת – ההבדל בין יום ולילה"