מי אני???

היד שלי

הרגל שלי

האוזניים שלי

העיניים שלי

הראש שלי

ואיפה אני?

ואיפה אני?

איפה אני?

הלב שלי

ואיפה אני?

הרגשות שלי

המחשבות שלי

אז מי אני?

כל זה הגוף שלי

ואיפה אני……..

היסטוריה
בגיל 18,19,20 מדי פעם הייתי מסתכלת במראה במבט עמוק לתוך העיניים שהסתכלו אלי מתוך המראה, מנסה למצוא את מה שמעבר למבט, את מי שהסתכלה עלי מאחורי העיניים האלה. כמו תחושה לא ברורה ולא מובנת לגבי עצמי; מי אני? ואיפה אני?. השאלה מי אני הטרידה אותי הרבה שנים. כמו גם שאלת השאלות האם יש אלוהים? איך הכל התחיל, מה הסוד הגדול שעומד מאחורי העולם שבו אני חיה. המצאתי לי רעיון ש"אני" זה המחשבות והרגשות שלי, אבל עדיין לא הייתי ממש מסופקת.

אין לי ספק שרבים כמוני שואלים לגבי האני, לגבי האמת, אלוהים וכדומה, מתוך איזושהי הרגשת אי נוחות עם עצמם ועם הסובב אותם.

מי אני לא
החוויה הראשונה שהביאה אותי להבין באופן ברור מאי פעם שאני זה לא המחשבות והרגשות שלי היתה כשהתחלתי לעשות מדיטציה. אני רציתי להקשיב לצלילי המנטרה אבל המחשבות כל הזמן הפריעו לי.

ניסיתי לא לחשוב, להזיז אותן הצידה והן, בהחלטיות רבה, התעקשו להישאר. אז מי זה? מי זה שנאבק בי ומפריע לי לעשות את מה שאני רוצה? כשהרגשת הכישלון הקטנה התחילה לחלחל אל תוך ההוויה לנוכח הניסיון הלא פשוט להתרכז במדיטציה, עוד תובנה הגיעה: גם הם, הרגשות, הם לא אני שהרי אני, לא רוצה להרגיש תחושת כישלון, זה לא כ"כ נעים.

מי אני
הבהגווד-גיטה, הבסיס לפילוסופיה של היוגה, מלמדת בצורה מאוד יפה ורחבה על האני. הבסיס של ההבנה הרוחנית כפי שהיא מלמדת, היא העובדה המעניינת שאני לא הגוף הזה. אז מי אני כן? אני נשמה רוחנית שנמצאת כרגע בגוף המסויים הזה, כדי לנסות לממש דרכו תשוקות היתענגות שאי אפשר לממש בעולם הרוחני, המקום שממנו באתי. הגיטה מסבירה שהטבע של הנשמה הוא בעל 3 איפיונים שהם: נצחיות, ידע ואושר-אהבה. מה שמסביר את הצורך של כולנו לאהבה, ידע, וניצחיות. נצחיות: אף אחד לא רוצה למות, ויותר מזה; ניסיתם פעם לחשוב על העולם הזה בלעדיכם? זה ממש קשה. לחשוב שמתישהו אנחנו לא ניהיה פה והעולם ימשיך במסלולו. ידע: אנחנו רוצים לדעת, סקרנים לדעת, רוצים להיות מודעים. אושר-אהבה: טוב, כולנו יודעים שאושר שכרוך באהבה הוא הדבר לו כולנו כמהים, אותו כולנו מחפשים, מה שבלעדיו החיים הופכים להיות די בלתי נסבלים.

מטרת חיי
בערך בגיל 17 כשהתחלתי לחשוב באופן קצת יותר רציני על משמעות החיים, לא ממש הבנתי איפה היא נמצאת, עד שמצאתי: משמעות החיים, מטרת החיים (שלי) להיות מאושרת. זהו. אז המחשבות התחילו לרוץ, לתכנן תכניות, לממש תכניות… התעוררה בי החלטיות להיות מאושרת.

דבר ראשון בדרך אל האושר – הסרתי מעצמי את האמונה באלוהים שהייתה טבועה בי פחות או יותר מאז שנולדתי. כעבור שנה אלוהים כבר לא היה שם. הפסקתי לפחד ממנו, הפסקתי להתפלל אליו (בדרכי שלי כמובן, שהרי לא הייתי דתייה), הפסקתי לחיות מולו. זהו, אני אדם חופשי לעשות כרצוני.

דבר שני, רשמתי לי את כל החלומות שהייתי רוצה להגשים, מתוך אמונה עמוקה שהאושר הנכסף נמצא בהגשמתם.

התחלתי לחסוך כסף, כי בלי כסף איך יתממשו חלומות גדולים…. עבדתי שעות ארוכות, נסעתי בטרמפים, בקושי הלכתי לבילויים, ולאט, לאט הצטבר לו בבנק סכום לא קטן של כסף.

שלושה חלומות גדולים היו לי
1. רציתי אופנוע. אופנוע חזק שיוכל לנסוע לכל מקום. האופנוע הזה הופיע לי בחלומות (חלומות שבאים בלילה כשישנים) כל כך הרבה פעמים, ממש רציתי אופנוע וכמעט כל יום שעבר מבלי שהיה לי אופנוע היה לסבל בפני עצמו.

2. רציתי לטייל בכל העולם; מאוד רציתי לחיות עם אינדיאנים. לראות מקומות, לטייל בג'ונגלים, לפגוש תרבויות, ללמוד אנשים, ללמוד אותי.

3. כשאחזור מהטיול, חשבתי… אלמד וידאו וקולנוע. אקנה מצלמה טובה ומכשור לעריכת סרטים, ואפיק סרטים ותוכניות למיניהם. כבר כתבתי כמה תסריטים שבזכות אחד או שניים מהם הוזמנתי לראיון עבודה בחברת הפקה מסויימת, כך שהיה לי איזהשהו ביטחון שבתוכי נמצא כוכב סרטים עולה שמחכה להזדמנות לצאת החוצה…

רציתי הרבה דברים והאינטליגנציה שירתה את הרצונות האלה בנאמנות, מחפשת ומתכננת איך להשיג את מה שרציתי.

אז עבדתי ועבדתי וצברתי את סכום הכסף הדרוש למימוש חלומותי. אבל…. ככל שזמן מימוש החלומות התקרב, מצאתי את עצמי פחות ופחות חולמת, או יותר מדוייק, החלומות איבדו את טעמם. איבדתי עניין.

בתוך כל הזמן הזה הייתי חוזרת אל המראה מפעם לפעם ושוב ושוב חזרה שאלת השאלות; מי אני?

עם שאלה פנימית מטרידה שכזאת טבעי שהעניין בחלומות די אבד. השאלה הזאת הטרידה אותי יותר ויותר עם השנים, וכאחת שלא מאמינה לתוכנות האושר האלטרנטיביות שמוּצעות בכמויות, לא טרחתי לחפש, ולא נמשכתי לחפש.

ואז, יום אחד, כשיצאתי מראיון עבודה בת"א, נפגשתי בספר: "גילוי האישיות המקורית"! לא פחות ולא יותר. וואוּ! חזרתי הביתה בשמחה מיוחדת, כזאת שמרגישים כשמקבלים משהו מלא משמעות. פתחתי את הספר לקרוא בו….. ולא הבנתי כלום. טונה של פילוסופיה בשפה מסובכת וקשה.

אז הלכתי להרצאה (שהיתה כמובן קשורה עם הספר הזה ועוד כמה ספרים אחרים מאותה פילוסופיה) ופחות או יותר, זה מה שנאמר בה למיטב זכרוני:

כמו דג מחוץ למים
"אנחנו כמו דג מחוץ למים. האושר נמצא בתוכנו, ואנחנו מחפשים אותו בחוץ. הדג מטבעו חי במים. האושר שלו אפשרי בתוך המים. אם הוא ינסה למצוא אושר מחוץ למים הוא יסבול מאוד. בלתי אפשרי. גם אנחנו ככה." המרצה עצר והתחיל לדבר על המוות – עוד נושא שריתק אותי. הוא פנה אל הקהל: "איך זה, שלמרות שאנחנו יודעים שלחיים האלה יש סוף, עדיין אנחנו חיים כאילו לא נמות לעולם? למה אנחנו מפחדים מהמוות? למה אנחנו לא רוצים למות?….." שקט. אף אחד לא ידע, או אולי לא העיז לענות, ואז הוא המשיך: "בגלל שאין דבר כזה מוות. זה לא טבעי לנו למות כי הנשמה מטבעה היא נצחית. לכן אנחנו חיים כאילו לא נמות לעולם. אנחנו מפחדים מהמוות כיוון שאנחנו חושבים ש"אני" זה הגוף הזה. הגוף הוא חומר, וכל חומר סופו התכלות. אבל אנחנו לא חומר, ולכן אנחנו לא מתכלים. הגוף יתכלה, אני אשאר. כל התאים שהיו בגוף שלי כשהייתי ילד התחלפו, ועדיין נשארתי אני. הגוף משתנה מילדות לבחרות ולזיקנה אבל אני שבתוך הגוף, חווה רצף של חיים למרות שהגוף נמצא בשינוי מתמיד…איך זה? כשהגוף שאני בו כרגע יתכלה יום אחד, אני אשאר. אני אשאר בגוף הסמוי ואמשיך את דרכי נתון לחוקי הקארמה, חוקי הקיום." אז בתוך נושא המוות, הוא נגע גם בשאלת האני, והסביר שאני זה בעצם נשמה רוחנית שנמצאת בתוך הגוף.

"מטבעה הנשמה קשורה עם המציאות הרוחנית, מסופקת ומלאה בידע אודות מציאות זו. כאן בעולם החומר אנחנו מודעים לחומר, חוקרים אותו כאילו הוא האמת המוחלטת. חשוב לדעת הרבה דברים בעולם, אבל אם נסנן את הידיעות שלנו למה שרלוונטי ונוציא את מה שלא, נמצא כל כך הרבה דברים לא רלוונטים לחיינו, טונות של אינפורמציות ורשמים שמקבעים אותנו בחוסר סיפוק ומותירים אותנו עם סימן שאלה גדול לגבי עצמנו, לגבי האמת. האמת נמצאת בתוכנו ואנחנו משקיעים כ"כ הרבה מאמצים ומשאבים כדי למצוא אותה בחוץ. לכן לחיפוש אין סוף."

האמת בתוכנו
האמת נמצאת בתוכנו ואנחנו מחפשים אותה בחוץ. האושר בתוכנו ואנחנו מחפשים אותו בחוץ….. גם אני חיפשתי אותו בחוץ. שאלת האני הולכת במקביל לשאלת השאלות מה האמת ואיפה היא נמצאת. לא רק רציתי להבין מי אני, רציתי ממש לדעת את האמת, האמת על החיים, על כל מה שקיים, על ההתחלה ועל הסוף, מה מניע את הקיום, את העולם.

ההרצאה היתה מצויינת. ענתה על שאלות חיי וקצת יותר, ואפילו לא התכוונתי. כמו העירה מישהו שהיה רדום בתוכי והתחיל לבצבץ. "אני נשמה רוחנית, האמת נמצאת בתוכי, האושר נמצא בתוכי…." בחדר הקטן הזה ברחוב גורדון פינת שלמה המלך בעיר הגדולה היתה תחילתה של לידה ארוכה של אני…… שלי.

מאמרים נוספים מאת ונו

• סיפור חיים פרק ו' – קוסמטיקה רוחנית
• סיפור חיים פרק ה – אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה?
• סיפור חיים פרק ג' – כן גורו
• סיפור חיים פרק ד' – חס על החי
• סיפור חיים פרק ב' – אלוהים ?!
• סיפור חיים פרק א' – מי אני?
• עוד...

תגובה אחת לפוסט "סיפור חיים פרק א' – מי אני?"