פעם שאלתי מורה רוחני מערבי המתרגל ומלמד אורח חיים מזרחי, על ההבדל שבין דתות המזרח לבין אלו שבמערב. טענתו הייתה שההבדל המהותי ביותר טמון בתפישת האלוהות עצמה. לפי דבריו, במערב טוענים שמכיוון שהאל הוא כל יכול ובלתי מוגבל אז הוא מעבר לכל תואר וכל גבול. ואילו במזרח מסבירים, שבגלל שאלוהים הוא כל יכול ובלתי מוגבל אז הוא ניחן באינספור תארים ואינספור גבולות. או במילים אחרות אלוהים המערבי הוא עיקרון מופשט שנמצא בכול אך למעשה הוא מעבר לכול, ואילו זה המזרחי הוא אלוהים אישי, אשר נמצא בכול, נפרד מן הכול אך יחד עם זאת בגלל היותו אישי ניתן להתחבר אליו. בנוסף, כיוון שהוא שלם ומושלם, המוגבל והלא מוגבל נוכחים בו ומהווים את שלמותו.

טענות אלו גרמו לי לתהות האם היהדות הינה מזרחית או מערבית. אלוהים המתואר בתנ"ך הוא "מזרחי" לחלוטין; הוא חי, אוהב, כועס, מתאכזב ומבקש. הוא ברא אותנו בצלמו ובדמותו, משה, גדול נביאנו אף חזה בו פנים מול פנים. הוא ניחן בשם אישי ונשגב, המהולל לאורך כל ספר תהילים ונביאים כישעיה אף מספרים ששם האל משחרר מכל פחד. אך כאשר אנו מגיעים לפרשנויות השונות אנו מגלים אלוהים "מערבי". אלוהי הפרשנות הספקולטיבית ואלוהי ההלכה הוא אלוהים מערבי. הוא רוח שפושטת בכול, או "אור אינסופי" כדברי הקבלה. אחדים אומרים שהוא "אהבה" וישנם כאלה הטוענים שהוא "כוח של נתינה וקבלה". לאן נעלמו הדמות והתכונות אשר התנ"ך מציג? הן מטאפורות ותו לא.

מרטין בובר במאמרו חידושה של היהדות (1910) מבכה את הפרשנות המערבית אשר חדרה אל תוך תחומי היהדות, "הרעיון מתקלש ומחוויר עד שהאל החי מתגלגל בסכֵמה שאין בה רוח חיים." רעיון האחדות שמציג בובר במאמרו במטרה לאחד את האנושות סביב אל אחד נחלש ומחוויר מכיוון שהאל החי נותר חסר חיים. התפישה המזרחית טוענת שלא יכול להיות שקיים בנו משהו שאין מקורו באל. מכיוון שקרני השמש מחממות אותנו, הגיוני להסיק שגם כדור השמש ניחן בחום. לכן, הגיוני שכשם שלנו יש דמות, גם לאל יש דמות ממנה דמותנו נבעה. לא ייתכן שלנו יש דמות, אך המקור שלנו משולל דמות. אך כמובן שדמות זו הינה רוחנית, משמע, בלתי מוגבלת ולא גשמית כשלנו. ובוודאי שדמות ניחנת בתכונות וברגשות.

אל האישי יש ביכולתנו להתחבר
איך תפישת האלוהות השונה משפיעה על חיי היומיום? אם חילוקי הדעות בין המערב למזרח על תפישת האלוהות הינם פילוסופיים בלבד אז אין לנושא זה חשיבות רבה במיוחד. אך הטענה המזרחית היא שאיננו יכולים להתחבר לאלוהות מופשטת הנמצאת מעבר להכול אלא רק לאל אישי. אלוהים שהוא "משהו" נשאר מחוץ לתחום השגתנו ואילו אלוהים שהוא "מישהו" ניתן להשגה. לפי גישה זו מבלי החיבור האישי לאל, נשאר לא מסופקים ולא נוכל לפעול בעולם זה ממקום שלם. אם איננו יכולים לפעול ממקום שלם תמיד ייכנס מניע אנוכי לתוך פעולתנו וכך האינטרס האישי הוא שיכריע, ורעיון "האחדות" של מרטין בובר יורד לטמיון בתוך ים של אינטרסים מנוגדים. או במילים אחרות, אלוהים אישי וחי לפי "אנשי המזרח" הוא המכנה המשותף היחיד אשר יכול לאחד את כל הברואים והבריאה.

"עוד מוצא אתה שעוד מימי קדם לא עמדה האמונה במרכז הדת היהודית אלא המעשה. והוא מן הסתם ההבדל היסודי שבין מזרח למערב: לאיש המזרח המעשה הוא המכריע ולגבי איש המערב – האמונה היא הקשר העיקרי שבין האדם לאלוהיו." בטיעונו זה מחבר בובר בין תפישת האלוהות, אמונה ומעשה. לפי גישתו מכיוון שאלוהים מופשט לא ניתן להשגה אנו זקוקים לאמונה אשר הופכת לקשר המחבר בין האדם לאלוהיו. כלומר, מכיוון שאיננו יכולים להתחבר אליו באמת אנו צריכים להאמין בקיומו. ואילו אנשי המזרח אשר מתחברים לאל האישי הניתן להשגה לא זקוקים לאמונה מכיוון שיש ידיעה. במצב שלם זה הם יכולים לפעול עבור האל ללא מניע אנוכי. לפי בובר הפעולה למען האל היא הקשר שבין האדם המזרחי לאלוהיו.

כאשר בובר מדבר על "המעשה" אין הוא מתכוון לפולחן ולמצוות. על הפולחן הוא אומר, "נכון הדבר, הנביאים טענו, כי כל פולחן הבל הנהו, אך הם לא באו להקל על חיי הדת, אלא להחמיר אותם, לעשותם אמיתיים ושלמים, הם באו להכריז על קדושת המעשה." ולגבי המצוות, "ברם כל הסוברים שהכוונה היא למצוות אנשים מלומדה או לטקס חסר טעם ותוך, אינם אלא טועים; הלוא בעצם כל מעשה, ואפילו הפעוט שבהם, שלכאורה חסר-עניין הוא, מתכוון כלפי האל, והמימרה המאוחרת "כל מעשיך יהיו לשם שמיים" שרירה כבר כאן במלוא משמעותה."

לפי ספרות המזרח היחסים האישיים הנוצרים בין האדם לאל מאפשרים לאדם לפעול כולו למען האל בלי שום מניע אנוכי ורצון לגמול. בובר יודע לאן הוא חותר ולכן הוא אומר, "אכן כאן ניתן לָמַעשה שפע של גבורה ורוממות, שאין אנו מוצאים כמותן אלא ברליגיוזיות ההודית הקדומה."

מדוע היהדות עברה מערבה?
"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים. צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים." (תהילים, מ"ב. ב'-ג') זוהי כמיהתו של המלך דוד לאל חי אותו הוא רוצה לפגוש פנים אל מול פנים. היכן וכיצד התרחקה היהדות מאותו אל חי? הרש"ר הירש בספרו "אגרות צפון" מתייחס לסוגיה זו, "התורה הלכה בגולה, אותיות הכתב וחלק המעשה החיצון ניצולו, – הרוח האצור באותות המעשה ואותיות הכתב – הרוח הזה – ברח בהיחבא." (אגרות צפון, מכתב שמונה עשר, עמ' 110)

רוחו של התנ"ך ושל האל נעלמו לפי מילותיו של הרש"ר, התורה נשארה רק בצורה חיצונית. היהודים בגולה החלו מתבוללים לא רק פיזית כי אם גם פילוסופית. תפישת היהדות האישית והמזרחית נראתה ילדותית ותלושה מהמציאות ליד מקבילתה היוונית (אשר השפיעה על כל העולם המערבי) וזו הערבית.

הרש"ר הירש ממשיך להסביר את השינויים אשר התחוללו בתוך היהדות, "והנה בעת ההיא הופיע איש דגול ונעלה בעל רוח כביר… הוא התאמץ בינו לבין עצמו לעשות פשרה בין הקצוות המתנגדות. ואופן הפשרה אשר עשה הודיע בשער בת רבים, ויהיה מורה ומנהל לאלה אשר היו "נבוכים" העומדים גם כן במלחמת הדעות…" (אגרות צפון, מכתב שמונה עשר, עמ' 111) כמובן שהרש"ר מתכוון אל הרמב"ם הלוא הוא מורה הנבוכים. על מנת להחזיר את היהודים לחיק היהדות הרמב"ם עשה פשרה ועטף את היהדות בפילוסופיה מערבית, "הלך נפשו ורוחו הנעלה כוונו בייחוד אל חכמת יוון וערב, וכן הייתה גם השגתו על דבר החיים. – הוא חדר מן החוץ אל היהדות והביא עמו השקפות אלו." (אגרות צפון, מכתב שמונה עשר, עמ' 111)

הרמב"ם הצליח להציל את היהדות מהתבוללות המונית אך מאידך הרחיק בלית ברירה את האל החי מתוכה עליו הוא רק רומז ב"מורה נבוכים". הרש"ר הירש מודע לכך שהיהדות ניצלה הודות לרמב"ם אך גם נגרם לה נזק רב, "אופן ההשוואה הוליד גם טוב וגם רע." (אגרות צפון, מכתב שמונה עשר, עמ' 111) פתרונו של הרש"ר לבעיה שנוצרה הוא פשוט – לחזור למקור, לחזור לתנ"ך עצמו, "נחל עם התנ"ך! עם ידיעת השפה בתחילה, מרוח השפה, חירות מני קדם או לימודי הטעם והשעשועים; רק נלמד אותם ונהגה בם, לבנות על ידם ולכונן ידיעה שלמה." (אגרות צפון, מכתב שמונה עשר, ע"מ 116) החזרה לשפה העברית ולתנ"ך עצמו לפי דבריו של הרש"ר יש ביכולתה להחזיר את היהדות מזרחה אל עבר האל החי.

השיבה מזרחה
פחות או יותר בתקופתו של הרמב"ם (לגבי תקופת חייו של ר' יהודה הלוי מקורות שונים טוענים דברים שונים) כבר ניתן היה לראות את המעבר מערבה. בספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי האל עדיין נשאר אישי אך כבר ניתן לפרש את דבריו ולקחת אותם למחוזות אחרים, "הנביא הוא ראשית כל רואה. מראות נשגבים נגלים לעיניו, בהם הוא רואה צורות רוחניות כמו שהן (בהוויתן הבלתי משתנת) בדמויות המוכרות לו: את האלוה בדמות מלך או שופט יושב על כיסא דין, מצווה ואוסר, מקים שרים ומסירם – מלך שהכול נשמעים לו, ואת המלאכים משרתי עליון, אחד בדמות נושא כלי מלחמה, אחד בדמות נושא כלי כתיבה, ואחד בדמות אדם העומד לעשות מלאכה; ויש שהוא רואה את המלך ה' צבאות יושב על כיסא רם ונישא ומלאכיו הקדושים קוראים זה אל זה: "קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות – מלוא כל הארץ כבודו"… ברגע שהנביאים רואים את המראות הללו… מתאמתים להם כל מושגיהם על גדולת האלוה ויכולתו ואהבתו וידיעתו חיוּתו ונצחיותו" (הכוזרי, דברי פתיחה ע"מ 40).

אלוהים של ספר הכוזרי הוא עדיין אישי אך ניתן לראות שר' יהודה הלוי נזהר מאוד בדבריו; מצד אחד הוא טוען שקיימת צורה רוחנית כפי שהיא בהוויה בלתי משתנה אך מאידך הנביא רואה "בדמויות אשר מוכרות לו". משמע האל אינו ניחן בדמות אלא רק מתגלה בה עבורנו.

בדומה לרמב"ם גם ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי נלחם עבור היהדות אשר עמדה בסכנה וגם הוא הסכים לעשות פשרה, הוא פיזר ערפל סביב דמות האל והותיר את הסוגיה פתוחה לעיני המתבונן. אם כי הוא קורא תיגר על הפילוסופיה המערבית המנסה לנתח את האל בכוח השכל בלבד, "ראיית הנבואה ברורה משל ההיקש ההגיוני: היא אשר השיגה את העליונים עין בעין וראתה את צבא השמיים – את הרוחניים הקרובים אל האלוה ואת האחרים בצורת אדם." (כוזרי, מאמר רביעי, קס"ב) בנוסף הוא גם מצביע על כך ששם האל מורה על אישיותו, "ואין שֵם מדיוק יותר וחשוב יותר מן השם הנכתב באותיות י – ה – ו – ה יתברך ויתרומם! זהו שם פרטי, בו רומזים לאלוה, לא בתואר המקום, כדרך שרומזים כל מתואר בלתי ידוע, ולא בתארים נוספים על עצמותו, ולא בהכללה – כבשם הכללי "אלוהים" – כי אם בשם המיוחד לו, – שכן הוא נקראה ה' על דרך הייחוד" (כוזרי, מאמר רביעי, קנ"ד).

ניתן לראות שהיהדות נזהרה להתעסק אך למרות זאת התעסקה בסוגיית דמות האל אשר משפיעה על התחברותנו אליו. היהדות הוגלתה והונחתה על קרקע לא לה ובה היה קשה לשמר את אמונתה לכן נעשתה פשרה אשר אפשרה ליהודים להישאר יהודים אך לאמץ לעצמם פילוסופיה מערבית וערבית, המותאמת לאזורים בהם חיו.

עד כמה חשובה סוגיית האל האישי, ועד כמה היא איננה פילוסופית בלבד אלא משפיעה רבות גם על פעילות היומיום שלנו, ניתן לראות בכך שאפילו הוגי דעות חילוניים דנו בחזרה מזרחה. בנימין זאב הרצל אשר השקפותיו הציוניות דומות מאוד לאלו של בובר ביקש אף הוא מהיהדות לשוב חזרה, לחזור מזרחה. ברומנו אלטנוילנד גיבוריו מגיעים פעמיים לירושלים בהבדל של עשרים שנה, פעם אחת הם רואים עיר חרבה ומתה ובפעם השנייה עיר מלאת חיים ותוססת. "לילה אחד, לפני זמן רב, פרידריך וקינגסקורט הגיעו לירושלים. הם נכנסו אז אל העיר עם חשיכה מצדה המערבי; היום הם הגיעו אליה עם אור ומצדה המזרחי."

המערב מושווה לחושך והמזרח לאור, הרצל ממשיך, "אז ראו על הגבעות עיר מנוונת ועגמומית; היום עמדה לפניהם עיר תוססת ורבת הוד, שחידשה את ימיה כקדם. אז הייתה ירושלים עיר מתה; היום זוהי עיר שקמה לתחייה" (עמ' 265).

מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

• אלטרנטיבה חיובית
• הברכה והקללה של המונותאיזם
• לילה בין שני ימים
• שמות האל
• מוסר וצדק ללא אלוהים
• המשרת של המשרתים
• חלומות ומציאות
• המסע של משה וארג'ונה
• זכרונות אישיים מעזה והצעת פתרון
• עוד...

4 תגובות לפוסט "מערב או מזרח – מבט אל פני היהדות"